התקבל ערעור בעניין אחריות המדינה לירי רשלני שביצע חייל צה"ל

השופט א' ריבלין:

רקע

1.        המנוח איאד אל פתאח (להלן: המנוח) נפטר ביום 11.9.1993. לטענת המערערים, עזבונו ובני משפחתו, הוא נהרג מכדור שנורה על-ידי חיילי צה"ל. המערערים הגישו תביעה נזיקית כנגד מדינת ישראל. לפי גרסתם, ביום המקרה נסע המנוח ברכבו של אביו לרמאללה, לצורך בדיקה שנתית של הרכב, ובדרכו חזרה ביקש לבקר את דודו (להלן: הדוד). הוא הגיע לחנותו של הדוד, ואז - בפתח החנות - נפגע בראשו מקליע שנורה על-ידי כוחות הביטחון. הוא נפטר מפצעיו.

           בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' עדיאל) דחה את התביעה. בפתח דבריו ציין בית המשפט כי חומר הראיות בתיק הוא דל ביותר. מטעם התביעה הובא עד אחד - הוא הדוד. זה האחרון סיפר כי הוא שב לחנותו לאחר ששהה בחנות אחרת הנמצאת בקרבת מקום, ופגש במנוח. הם שוחחו ביניהם ואז, כלשונו, "אמרתי לו בוא ניכנס לחנות כי היה ירי ברחוב... לאחר מכן צעדתי צעד אחד וברקע היו הרבה יריות... כאשר צעדתי הוא הסתובב, פתאום הוא קיבל כדור בראש ונפל על האדמה". בהמשך סיפר הדוד כי "כשאמרתי לו שלום וצעדתי צעד אחד, באנו להיכנס לחנות הכדור בא ואני אפילו שמעתי את השריקה שלו, ואני עמדתי, דקה אחת אם הייתי עומד הכדור היה פוגע בי". הדוד סיפר שלאחר הפגיעה הגיע אמבולנס ופינה את המנוח לבית החולים.

           גם המדינה הביאה עד אחד - קצין מג"ב בשם איציק (להלן: הקצין). זה לא ידע לספר מה הביא למותו של המנוח, אולם הוא תיאר הפרות סדר קשות שהתחוללו באותו יום ברמאללה. לדבריו, היתה זו "שבת שונה מהרגיל", שבה התקיימו הפגנות בעד ונגד תהליך אוסלו, ובתוך כך היו התכתשויות קשות בין המפגינים מצדו האחד של המתרס לבין המפגינים מן הצד השני, וכן "מלחמה עיקשת נגד כוחות הביטחון" שכללה השלכת ברזלים ואבנים. הקצין תאר שני מקרי-ירי: האחד, ירי חי לעבר רגלו של אדם, בתום נוהל מעצר חשוד שכלל ירי שלושה כדורים באוויר, לאחר שאותו אדם השליך ברזלים, אבנים ובקבוקים ולא שעה להפצרות לחדול מכך; השני, ירי לעבר אדם שאחז בידו בקבוק תבערה דולק. בית המשפט המחוזי ציין כי מעדות הקצין עולה "שאין קשר בין שני אירועי הירי אותם הזכיר בעדותו לבין הפגיעה במנוח".  

2.        בית המשפט המחוזי קבע כי לא הוכח שהמנוח נפטר עקב פגיעת קליע בו. לעדות הדוד בעניין זה - כך ציין בית המשפט - לא נלוותה ראייה נוספת כלשהי, "בכלל זה ראיות רפואיות המשמשות בדרך כלל להוכחת סיבת המוות". בית המשפט הטעים כי קיימים אמנם מסמכים המאשרים את סיבת המוות, אולם אלה לא הוגשו באמצעות עד מזהה. מדובר בשני מסמכים: האחד, העתק של מסמך שכותרתו "הודעת פטירה", עליו מופיעה חתימה הנחזית להיות חתימה של רופא ששמו אינו ברור, המאשר כי ראה את הגופה וכי למיטב ידיעתו הפרטים המצויים בהודעת הפטירה, ובכלל זה סיבת המוות - פגיעה מוחית עקב ירי רובה - נכונים הם. השני, מכתב מיום 23.3.1993, הכתוב על נייר מכתבים של בית החולים הממשלתי רמאללה, ובו מאשר רופא ששמו אינו ברור, כי "הקורבן" הובא ביום 11.9.1993 לבית החולים לאחר שנורה על-ידי חיילים, סבל מדימום קשה ונפטר. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה להגיש מסמכים אלה, בקבעו כי המדובר בהעתקים, שלא הונחה תשתית עובדתית מספקת המלמדת כי יש לקבלם כראיה מתוקף היותם הודאת בעל-דין. בית המשפט קבע גם כי לא הובאו עדים אחרים שיכולים היו לשפוך אור על סיבת המוות.

           עם זאת, הוסיף בית המשפט המחוזי ובחן את המקרה בהנחה שהמנוח אכן נפטר כתוצאה מירי. או אז, כך קבע, הרי שעל-פי רמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, הוכח כי המנוח נפגע מקליע שנורה על-ידי כוחות הביטחון. הצבא, כך נפסק, שהה באזור וירה ירי חי, ומנגד, אין בנמצא עדות כלשהי על מקור ירי אחר. עם זאת, סבר בית המשפט שבנסיבות המקרה לא הוכחה רשלנות מצד כוחות הביטחון בביצוע הירי. חובת זהירות אמנם קיימת - כך פסק - אולם בגדריה יש לאזן בין השמירה על גופם ורכושם של התושבים, לבין השמירה על הסדר ועל שלומם של החיילים עצמם. בענייננו, נמצא כי הכוח פעל בתנאי חירום, במטרה לדכא מהומה של המון אדם המשליך אבנים, ברזלים ובקבוקים. הירי היה מוצדק - גם לדעת בית המשפט המחוזי - ועל כן לא הוכחה הפרת החובה אף לא כלפי עובר אורח תמים.

3.        בית המשפט קמא קבע עוד כי לא קמה תחולה, במקרה זה, לחזקות הקבועות בסעיף 38 לפקודת הנזיקין (דברים מסוכנים) ובסעיף 41 לפקודה (הדבר מעיד על עצמו). כמו-כן קבע, במסגרת החלטות ביניים ושוב במסגרת פסק-הדין עצמו, כי אין להתיר למערערים להגיש כראיה יומן מבצעים ותחקיר מג"ב לגבי אותו יום - מסמכים התומכים, לשיטתם, בתביעתם. אשר ליומן המבצעים, נפסק כי אין להגישו לאחר שכבר נסתיים שלב הבאת הראיות, משאין מסמך זה מתאים להיכלל בגדר ראיית הזמה. אשר לתחקיר מג"ב - נפסק בתמצית כי לא הוכח שמתקיימת לגבי תחקיר זה ההלכה שנפסקה בר"ע 423/83 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוחה ורד סילוורמן, פ"ד לז(4) 281, בכל הנוגע לקבילותו של דו"ח ועדת חקירה.

           מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה, אם כן, כי לא קמה במקרה זה אחריות למדינה. עם זאת, בית המשפט הוסיף ופסק בשאלת גובה הנזק - זאת למקרה שקביעתו בעניין האחריות תתהפך בערעור. ראש הנזק של אבדן תמיכה - כך נקבע - לא הוכח. גם לא נפסק פיצוי בגין כאב וסבל - זאת משום שלא ידוע אם המנוח היה בהכרה לאחר שנפגע - אך בגין קיצור תוחלת חיים קבע בית המשפט פיצוי בסך של 150,000 ש"ח. סכום נוסף, של 5,000 ש"ח, נפסק בגין הוצאות קבורה ולוויה. מסכומים אלה הורה בית המשפט לנכות כספים שנתקבלו לאחר מות המנוח.  

4.        כנגד פסק-דין זה של בית המשפט המחוזי מופנה הערעור שבפנינו. לטענת המערערים, יש לקבוע כי המנוח נהרג כתוצאה מפגיעת קליע בראשו - קליע שנורה ברשלנות על-ידי כוחות הביטחון. מסקנה זו עולה, לשיטתם, מעדותו של הדוד וכן משורה של מסמכים, ובהם הודעת הפטירה ומכתבו של בית החולים הממשלתי רמאללה בו מפורטת סיבת המוות, שהם בגדר רשומה מוסדית או תעודה ציבורית. המערערים מטעימים כי לא היה באפשרותם לזהות את עורכי המסמכים על-מנת לזמנם לעדות, אולם אין צורך בכך, לשיטתם, שכן מדובר בהודאת בעל-דין. עוד טוענים המערערים, כי ראוי להתיר את הגשתו כראיה של יומן המבצעים, התומך בעמדתם; מתוך היומן ניתן ללמוד, לדעתם, על כך שהמנוח נורה על-ידי כוחות הביטחון, ועוד יש בו כדי להצביע על חוסר מהימנותו של הקצין שהעיד מטעם המדינה (מטעם זה סבורים המערערים כי היומן קביל כראיה בתורת ראיית הזמה). המערערים מדגישים כי לא היה באפשרותם להביא לעדות את עורך יומן המבצעים, מתוך שהוטל חיסיון על זהותו. המערערים סבורים עוד כי היה על בית המשפט להתיר את הגשת תחקיר מג"ב כראיה, ולהסיק ממנו מסקנות לחובת המדינה בכל הנוגע למותו של המנוח. הם שבים וטוענים כי במקרה זה קמה תחולה להוראות סעיפים 38 ו- 41 לפקודת הנזיקין, וכי לפיכך עבר נטל השכנוע אל כתפי המדינה. עדותו של הקצין איציק, כך סבורים המערערים, היתה נגועה בסתירות ותמיהות ולא עלתה בקנה אחד עם המסמכים. לדידם, לא הוכח כי היתה הצדקה לירי חי כלפי המנוח, שנפגע בראשו עת עמד בסמוך לחנות הדוד. ועוד הם סבורים כי הופרו הוראות הפתיחה באש. מסקנת המערערים היא כי על המדינה לשאת באחריות לנזקים שנגרמו. אשר לנזקים, משיגים המערערים על שיעור הפיצויים שפסק בית המשפט קמא, ובין היתר הם מעלים טענה בדבר זכותם לפיצוי בגין "השנים האבודות" זאת לאור ההלכה שנפסקה בע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי (טרם פורסם)).  

           המדינה, מצדה, סבורה כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי נכונה, והיא אף מוסיפה טעמים נוספים להצדקת מסקנה זו. 

           דין הערעור להתקבל.

           בית המשפט המחוזי בחן, ובצדק, שלוש שאלות עוקבות: הראשונה, מה היתה סיבת הפטירה של המנוח; השנייה, מהו מקור הירי שפגע במנוח; והשלישית, האם היתה התרשלות בביצוע הירי. אף אנו נלך בדרך זו.

סיבת המוות

5.        בית המשפט המחוזי קבע כי לא הוכח שהמנוח נפטר כתוצאה מירי. עמדתי שונה. סבורני כי הונח מקבץ של ראיות המוכיחות, במאזן ההסתברויות, כי המנוח נהרג כתוצאה מקליע רובה שפגע בראשו. הראיה הראשונה בהקשר זה היא עדותו של הדוד. בית המשפט המחוזי לא קבע כי עדות זו אינה אמינה. הדוד היה עד הראיה היחיד לאירוע, ומשלא מצאנו בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי כל קביעה השוללת את מהימנותו של עד זה, לא ראינו סיבה שלא ליתן משקל לעדותו בכל הנוגע לסיבת המוות. הדוד סיפר בבית המשפט כי פגש במנוח בסמוך לחנות, ואז אמר לו "ניכנס לחנות כי היה ירי ברחוב". הדוד צעד לדבריו צעד אחד, ואז "פתאום הוא [המנוח] קיבל כדור בראש ונפל על האדמה". יצוין, כי הדוד העיד בפירוט על הפרות הסדר שהיו בין מתנגדי תהליך השלום לבין תומכיו - כשבתווך כוחות הביטחון - ובנוסף, הוא העיד בכנות ש"אני לא ראיתי בדיוק איזה חיל ירה בעיעד, הגב שלי היה לכיוון היורים". כל אלה מוסיפים, כמדומה, למהימנותו, שמכל מקום לא נשללה כאמור על-ידי הערכאה הדיונית.

           יש לציין כי בטיעוניה לפנינו מעלה המדינה תמיהות שונות באשר לגרסת התביעה, ובכלל זה היא תוהה מדוע דווקא ביום המהומות ביקר המנוח את הדוד, כיצד עלה בידיו להגיע לחנות כאשר הסמטאות חסומות, ומדוע עמדו הדוד והמנוח מחוץ לחנות וניהלו "שיחת-חולין" בעוד המהומות רוחשות בקרבת מקום. כן עומדת המדינה על חוסר התאמה מבחינת לוח הזמנים הנטען על-ידי עדי התביעה: אביו של המנוח העיד שהוא הוזעק לבית החולים בין השעות 12:00 ל- 12:30; ואילו בהתחשב בשעת ביצוע רישוי הרכב במכון הרישוי, ממנו שב על-פי הטענה המנוח, ובזמן הדרוש כדי להגיע מהמכון לאזור המהומות, ניתן לטענת המדינה לסבור כי המנוח נפגע בסביבות השעה 13:30. לא מצאתי בתמיהות נטענות אלה די כדי לשמוט את השטיח מתחת לגרסה לפיה המנוח נפגע בסמוך לחנות הדוד. בית המשפט המחוזי לא ראה ליתן להן משקל - למצער לא במפורש בפסק-דינו. ואכן יש לזכור, כי מדובר באזור שבו התרחשו התנגשויות והפרות סדר לעיתים תכופות ביותר, ואין זה בלתי-סביר שהמנוח יבוא לבקר את דודו חלף כך - כפי שעשה מדי פעם לפי עדותו של הדוד. הדוד העיד גם שבשל המהומה הציע הוא למנוח כי ייכנסו לתוך החנות, אולם כשביקשו לעשות כן - נפגע המנוח. אשר לאפשרות ההגעה לאזור - עדותו של הקצין איציק בעניין חסימת הנתיבים היתה מסויגת ולא חד-משמעית, וגם שאלת המועדים אינה מכרעת - יתכן למשל שהאב לא דייק בכל הנוגע לשעת הגעתו לבית החולים (השוו ע"א 361/00 ד'אהר נ' סרן יואב, תק-על 2005(1) 1253). 

6.        עדותו של הדוד לא עמדה לבדה. קיימות שתי עובדות שאינן שנויות במחלוקת: האחת, כי המנוח נפטר באותו יום שבו ארעו המהומות; והשניה, כי במסגרת המהומות נעשה שימוש בירי חי על-ידי כוחות הביטחון. זאת ועוד, קיימים שני מסמכים מהם עולה כי סיבת המוות היא פגיעת קליע בראש. אמנם, מסמכים אלה אינן נקיים מקושי. אין המדובר במסמכים מקוריים אלא בהעתקים, ועורכי המסמכים לא הובאו לעדות. מאידך גיסא, מדובר, על-פני הדברים, במסמכים שנכתבו על טופס של גוף השייך למדינה-המשיבה: מסמך אחד הוא "הודעת פטירה", שכתובה על טופס של המנהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון, ולפיה סיבת הפטירה היא "Brain gun shot" (השוו ע"א 344/62 עאישה א' כ' יונס נ' עבד אל-האדי כ' יונס, פ"ד יז(3) 1912, 1917, לגבי הכרה ב"תעודת רישום פטירת המוות" כתעודה ציבורית המהווה ראייה לכאורה לאמיתות הפרטים הנכללים בה); המסמך השני הוא מכתב של רופא מבית החולים הממשלתי - המנהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון, שבו נאמר (בתרגום לעברית) כי המנוח הובא לחדר המיון בבית החולים ברמאללה ביום 11.9.1993 כתוצאה מקליע שפגע במוחו וגרם לדימום מסיבי ומוות למרות מאמצי ההצלה. דיווח זה - כך נאמר במכתב - ניתן למשפחת המנוח לפי בקשתם, והתאריך הנקוב במכתב הינו כחצי שנה לאחר הפטירה. אומר עוד כי אין להתעלם מטענת המערערים לפיה לאור העובדה שלא ניתן לזהות את שמם של האנשים החתומים על המכתבים, נוצר קושי, מבחינתם, להביא את אלה לעדות. על רקע כל האמור נכון בעיני שלא להתעלם מן המסמכים אלא לייחס להם את המשקל המתאים לאור נסיבות העניין. לכך מצטרפת העובדה שיומן המבצעים - מסמך שעוד נשוב לדון בו - רומז אף הוא לכך שהמנוח נפגע מאש חיילים.

           בהתחשב בכל המקובץ, סבור אני כי קיימת תשתית מספקת לביסוס המסקנה לפיה הוכח במידה הנדרשת במשפט האזרחי - מאזן ההסתברויות - שהמנוח נפטר כתוצאה מפגיעת קליע בראשו (ראו והשוו ע"א 2176/94 מדינת ישראל נ' טבנג'ה, תק-על 2003(2) 787). על בסיס מסקנה זו נעבור לשלב הבא בדיוננו.

מקור הירי